לוח ההתארגנות מראה את דפוסי ההתארגנות לשם השגת מוצר.
אם כן, לוח הוא תרשים זרימה של מוצרים עוקבים שטרמינלים מביאים אותם לידי קיום בסדרות.
אנחנו רואים את הטרמינלים האלה כ-"תפקידים" או עמדות.
כל אחד מאלה הוא כובע.
המונח כובע הוא סלנג עבור התואר והעבודה של תפקיד בארגון. המילה נלקחה מן העובדה שבמקצועות רבים, כמו למשל בתחום הרכבות, סוג הכובע הנחבש הוא התג המסמל את העבודה. למשל, בצוות של רכבת יש את הכרטיסן שחובש את הכובע של הכרטיסן – הוא אחראי על הנוסעים ובודק את הכרטיסים שלהם.
בארגון, ישנה זרימה לאורך כובעים אלה.
התוצאה של כל הלוח היא מוצר.
המוצר של כל כובע על הלוח מסתכם במוצר שלם.
תכנון הלוח
הבזבוז של אנשים אשר כרוך במצב שבו אין לוח התארגנות וכן אובדן המוצר מצדיקים כל כמות של מאמץ לתכנן לוח התארגנות כמו שצריך, לפרסמו ולהשתמש בו.
האדם משתמש בלוח התארגנות באופן אינסטינקטיבי ומוחה על היעדרו של לוח שכזה. המגויס הטרי ביותר שעולה על אונייה מניח שקיים לוח התארגנות, אם לא אחד שתלוי אזי לפחות אחד שידוע. הוא מניח שיהיה מישהו אחראי ושפעילויות שונות יהיו תחת אנשים שונים. כאשר אין כל לוח התארגנות ידוע, הוא מוחה. הוא גם מרגיש לא בטוח כי הוא לא יודע היכן הוא משתלב בארגון הזה.
כמעט כל המרידות מורכבות מאנשים שלא הוכללו בקבוצה ואינם מופיעים על לוח ההתארגנות של המדינה. זה כל-כך נכון, עד כי מאורע מגוחך התרחש בארה"ב. הנשיא גילה שיש לו "מקבלי
המאמץ להשתייך או להיות חלק ממשהו מבוטא על-ידי לוח התארגנות. אדם ללא תפקיד הוא די אומלל. אדם עם תפקיד לא ממשי מרגיש כמו נוכל שמבצע הונאה או כמו שגיאה.
גם מורל, אם כן, מושפע באופן ניכר מאיכותו של לוח התארגנות או מהיעדרו.
אולם המבחן הכולל לקבוצה הוא יכולת הקיום שלה, שפירושו יכולתה לצמוח, להתרחב, להתפתח וכו'. יכולת הקיום שלה תלויה בכך שיהיה לה מוצר קביל. קבוצות שאין להן מוצר קביל, לא סביר שהן ישרדו.
כמות המוצר והיותו מקובל תלויים במידה לא קטנה בלוח התארגנות ידוע ובר-ביצוע. זה נכון אפילו לגבי מוצר יחיד.
אדם יחיד או קבוצה קטנה צריכים שיהיה להם לוח התארגנות מדויק מאוד, כדי להגיע בכלל לאן שהוא. הדבר המוזר הוא שככל שהקבוצה קטנה יותר, כך לוח ההתארגנות חיוני יותר. עם זאת, הכי פחות סביר למצוא לוח אצל אינדיבידואלים וקבוצות קטנות. קבוצות גדולות מתפוררות בהיעדרו של לוח התארגנות ומאבדות את יכולת הקיום שלהן כאשר קיים לוח גרוע.
האיכות של מוצר, שהאחריות לה מוטלת בדרך כלל רק על המיומנות של אדם יחיד, תלויה במידה עצומה בלוח ההתארגנות. לדוגמה, אספסוף לא מאורגן שניסה לייצר מוצר מסוים הועבד בפרך, האנשים טורטרו, כעסו זה על זה והמוצר שלהם היה לגמרי לא קביל למרות שעלות הייצור שלו היתה כמעט כפולה מהרגיל; כשרמת ההתארגנות שלהם עלתה בשליש, למרות שהם עדיין היו בלי לוחות זמנים מתאימים, ועדיין היו חסרי הכשרה במידה רבה, הם התחילו להוציא מוצר קביל בהשקעה של חצי המאמץ – כך שאפילו מידה מסוימת של ארגון פעלה.
הכמות והאיכות של מוצר תלויים לחלוטין אך ורק בלוח ההתארגנות ובכובעים ובשימוש בהם. אתה יכול להכשיר אנשים יחידים עד אין קץ, אך כל עוד הם לא יפעלו על סמך לוח התארגנות בר-ביצוע, המוצר שלהם עדיין יהיה גרוע או בכמות קטנה.
היעדר לוח התארגנות ידוע וממשי יכול להביא לכישלון. ואת חוסר הידע בנושא של ארגון צריך להחליף בגאוניות אמיתית בכל נקודה.
לכן, כדי לייצר בכלל דבר כלשהו, כדי לשפר מוצר כלשהו, לשמור על המורל ולחלק את העבודה שווה בשווה ולגרום לכך שהיא תיחשב, צריך להיות לך לוח התארגנות ממשי וידוע.
אז איך מכינים אחד?
כובעים
לוח התארגנות מורכב מכובעים.
ההגדרה של כובע היא "ה-beingness וה-doingness שמשיגים מוצר". (beingness הוא קבלה או בחירה של קטגוריית זהות. עשייה היא ביצוע של פעולה או פעילות מסוימת.)
בוא ניקח למשל רכבת:
לנהג הקטר שחובש את כובע נהג הקטר שלו יש תואר של נהג קטר. זהו ה-beingness.
הוא מקבל הוראות, שם לב לתמרורים ולתנאים כלליים, מפעיל מנופים ושסתומים כדי לווסת את פעולת הקטר שלו וכדי להתחיל, לשנות ולעצור. זה ה-doingness.
הוא מעביר את הנוסעים ו/או המשא של הרכבת בבטחה ובהתאם ללוח הזמנים ממקום אחד למשנהו. המוצר הוא רכבת ומטען שמועברים ממקום למקום.
אז איך אנחנו מגלים שיש כובע שנקרא נהג קטר?
היות שאנשים מקבלים או רואים כל הזמן תפקידים שכבר קיימים, אזי כאשר אתה מבקש מהם להעלות בדמיונם לוח התארגנות הם עלולים בהתחלה לא להבין שאתה מבקש מהם להמציא את התפקידים הנכונים.
הם לא צריכים להמציא "נהג קטר". כולם יודעים ש-"נהג קטר מפעיל רכבת".
ואם לא היית יודע את זה? היית צריך לחשוב ולמצוא את זה.
אתה תעשה את זה בדרך הבאה. תצטרך לחשוב בכיוון הבא:
הרעיון נולד בגלל מחשבה שצריך להעביר אנשים וסחורות על פני מרחק ביבשה. או שאיזור חדש שמתפתח צריך שתהיה תעבורה של אנשים וסחורות ממנו ואליו.
אה. זה יהיה בר-קיימא במסגרת כלכלית כי אנשים ישלמו כדי שיעבירו אותם וישלמו כדי שיעבירו את הסחורות שלהם.
רכבות עושות את זה.
אז בוא נשתמש ברכבות.
לאחר הסדרת הכספים (או באמצעות תשלום מראש) והשגת
עכשיו מתברר שמישהו צריך לנהוג ברכבת. לכן כדאי להעסיק מישהו שינהג ברכבת.
וכך מתגלה לעין התפקיד של נהג קטר.
איך אנחנו יודעים את זה? כי צריך להיות לנו מוצר של אנשים וסחורות שהועברו ממקום למקום. זה מה שניסינו לעשות מלכתחילה.
מכאן, כובע נהג הקטר.
אם כן, נניח עכשיו שלא היה לנו כל לוח התארגנות כלל.
כובע נהג הקטר יהיה הכובע היחיד. לכן הנהג גובה את דמי הנסיעה, מפעיל את התחנות, מתקן את הקטר שלו, קונה דלק, מטעין את הקרונות, מוכר
רק רגע. אם נהג הקטר יעשה את כל זה, הדברים הבאים יקרו:
1. הוא יהיה מותש.
2. הוא יהיה בעל מזג רע.
3. יהיו לו תקלות במכונות.
4. עלולות לקרות לו תאונות.
5. רכוש הרכבת, שכעת לא מטופל, יתפרק.
6. המוצר שלו יהיה בכמות קטנה.
7. המוצר שלו לא יהיה אחיד ויהיה פגום כי הוא לא יוכל לשמור על שום לוח זמנים.
8. תוך זמן קצר לא תהיה שום רכבת.
כעת, בואו "נפתור" זאת כפי שנהגו לעשות זאת בעבר.
בוא נמנה אדם לכל תחנה ונגיד "הנה!"
ובכן, זה עדיין יהיה בלגן.
אם כן, בוא נשכור עוד נהגי קטרים ועוד סוכני תחנות ועוד נהגי קטרים ועוד סוכני תחנות ... ונמצא את עצמנו לבסוף עם בלגן מבולבל, רשימה עצומה של מקבלי משכורות ומוצר מזופת. כך ממשלות עושות את זה. וראוי לציין שלממשלות הנוכחיות אין שום מוצר אלא אסון.
לא, עלינו לפתור את זה בדרך שונה לגמרי.
אנחנו לא מגיעים לשום מקום ואנחנו לא נקבל לוח התארגנות הגיוני ושום דבר לא יעבוד או יהיה בר-קיימא אלא אם כן /A/נספור את המוצרים בצורה נכונה ונפתח כובעים להשיגם.//
לאחר שעשינו זאת נוכל לסדר את הכובעים על לוח התארגנות כדי שתהיה זרימה ויהיו ערוצי פיקוד וערוצי תקשורת, וקיבלנו לוח התארגנות.
אינך יכול לתכנן לוח התארגנות לפני שספרת את המוצרים!
עם העלייה בכמות, אתה עושה אומדן של המוצרים שקודמים למוצר הסופי ומכבע את אלה.
איכותו של המוצר הסופי תלויה בלוח התארגנות ממשי ובכובעים ממשיים, שניהם שלמים ומלאים, ממשיים ומוחדרים באמצעות הכשרה, ותלויים בכך שהפונקציות יהיו מבוצעות.
בוא נראה כעת איך מפרקים מוצר סופי למוצרים אשר, כשמרכיבים אותם יחד, יהוו את המוצר הסופי.
יש לנו את המוצר הסופי של רכבת – שמעבירה סחורות באופן בר-קיימא. כמה מוצרים קטנים יותר נכנסים בתוך המוצר הגדול?
יש כאן עניין של מכונות. לכל מכונה יש שני מוצרים: (א) המכונה עצמה שפועלת בצורה תקינה, (ב) המוצר של המכונה. למתקן, למכונאי ולאדם שמתחזק את מוסך הקטרים יש, לכל אחד מהם, מוצר שנכלל תחת א'. זה רק עבור המכונה, הקטר.
תחת (ב) יש לנו את מה שהמכונה עצמה מייצרת (רכבות שנגררות, במקרה של קטר).
אם כן, יש לנו כאן שני מוצרים עיקריים – ואלה נחלקים למוצרים קטנים יותר, מוקדם יותר בַרצף מאשר המוצר הסופי.
יש אפילו מוצר מוקדם יותר מאלה – קטרים שנקנו. ומוצר מוקדם מזה – כספים לציוד.
באשר למשא עצמו, משא שסופק, שהתקבל על-ידי מקבל המשלוח בסוף הדרך, כאשר אתה חוזר לאחור ברצף אתה תמצא מוצר – מטען שאוחסן. ולפני כן – מטען שנפרק. ולפני כן – מטען שהועבר. ולפני כן – מטען שהועמס. ולפני כן – מטען שנאסף למשלוח. ולפני כן – חוזי מטען שהושגו. ולפני כן – פרסום שמוצג לעיני הציבור. ולפני כן – סקרים של צורכי הציבור בנושא מטענים. ולפני כן – סקר עבור פעילויות אשר דורשות שירות מטענים.
כל אחד מהמוצרים האלה הוא כובע.
כשאנחנו בודקים את זה שוב אנחנו רואים שלא מעורבים בכך שום תשלומים או כספים, ולכן אין יכולת קיום כלכלית. לפיכך ישנו מוצר נוסף, ההכנסה שהיא חיונית להישרדותו של הארגון כדי שיוכל לשלם את חשבונותיו, לקנות את האספקה הדרושה לייצור עתידי וכן הלאה. למוצר זה יש כמובן כובעים מוקדמים יותר. יש אנשים (והרבה מנהלים) אשר אינם מודעים למוצר – הם חושבים שההכנסה נופלת לחיקה של החברה או נשפכת מתוך מכשיר הטלוויזיה. הם לא יכולים לחשוב על רצף המוצר הדרוש כדי להשיג כסף. לכן הם מתרוששים וגוועים ברעב. תמיד יש הרבה מוצרים קודמים למוצר של הכנסה. אנשים מקובעים פשוט נעשים מקובעים על הכסף עצמו, אין להם שום רצף של מוצר ולכן הם פושטים רגל או שהם עניים.
מישהו צריך שיהיה לו מוצר רצוי אשר נמכר בכסף רב יותר מאשר עלה לייצר אותו, ועליו למכור אותו ולספק אותו על מנת שתהיה לו הכנסה.
אפילו בחברה
סחורות או כסף שמשרד ממשלתי נותן לאנשים משום היותם נזקקים או עניים.
זכות או פריבילגיה שמוענקת באופן רשמי לאדם או לחברה על-ידי רשות כלשהי, כמו הממשלה.
בעלות בתאגיד או בחברה שבהם מישהו קנה מניות (חלקים שווים שערכה של חברה מחולק אליהם). מניות מזכות את הקונה בחלק מהבעלות על החברה, ובדרך כלל הוא מקבל כתוצאה מכך דיבידנדים (כסף שמשולם לבעלי מניות).
שמשתמשת בסוציאליזם, שיטה כלכלית שבה הייצור וההפצה של הסחורות נשלטים על-ידי הממשלה ולא על-ידי יחידים.